כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מאור ואח'

פסק דין

1.המבקשת הגישה בקשה לסעד בדרך של טען ביניים להורות לה כיצד לחלק את תגמולי הביטוח, המוחזקים בידיה ומגיעים לטוען 1.

לטענת המבקשת, היא מבטחת את הטוען 1 בפוליסה הכוללת, בין היתר, כיסוי רפואה שלמה משולבת, המזכה בתשלום סכום ביטוח לאחר גילוי מחלה קשה.

לטענת המבקשת מצוי בידה סכום של 270,000 ₪, שהם תגמולי הביטוח, וזאת בכפוף לחתימת טוען 1 על שטר הסילוק.

הטוען 1 טען בהודעת הפרטים כי קבע בפוליסת הביטוח שלו את הטוענת 2 כמוטבת בלתי חוזרת בפוליסה, והקביעה נעשתה עוד בטרם הטילו הטוענים 3 עד 5 עיקולים על זכויותיו. הטוען 1 טען כי העביר את פוליסת הביטוח לידי הטוענת 2, ועל פי סעיף 13 לחוק חוזה ביטוח, אין מקום להטיל כל עיקול על זכויות מחוזה ביטוח, שנקבע בו מוטב בלתי חוזר.

הטוענת 2 טענה כי העיקולים שהוטלו לא תפסו דבר, כיוון שבמועד הטלתם הטוען 1 לא היה זכאי לקבל כספים, והטוענת 2 היא היחידה הזכאית לקבל תגמולי ביטוח. הטוענת 2 טוענת כי בשל חובותיו של טוען 1 כלפיה נרשמה כמוטבת בלתי חוזרת בפוליסה, ואף לקחה על עצמה את ההתחייבות לשלם את הפרמיה לחברת הביטוח. גם הטוענת 2 מסתמכת על סעיף 13א לחוק חוזה ביטוח, וטוענת כי די בכך שנקבע מוטב בלתי חוזר בפוליסה, על מנת למנוע הטלת עיקול על זכויות המבוטח.

בהודעת הפרטים של הטוען 3, טען הטוען 3 כי ניתן צו עיקול לטובתו, ויש להעביר את הכספים לבעלי העיקולים באופן יחסי לחובותיו של החייב. הטוען 3 טען כי הטוענת 2 מונתה כמוטבת למקרה מוות בלבד, ועל כן, אין לה זכות בתגמולים להם זכאי הטוען 1.

הטוענים 4 ו- 5 טענו כי ניתנו לטובתם צווי עיקול, ויש לחלק את הכספים לבעלי העיקולים באופן יחסי לחובות. גם הטוענים 4 ו- 5 חזרו על הטענה כי מדובר במוטב בלתי חוזר למקרה מוות בלבד.

2.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים אני קובעת כי צודקים בעלי העיקולים בטענותיהם בעניין קביעת מוטב בלתי חוזר, אשר סויגה במקרה דנן, למקרה מוות בלבד.

הכספים שהמבקשת מחזיקה בידיה הינם על פי פוליסה שנקראת "ביטוח נוסף למקרה של גילוי מחלה קשה".

אין ספק, כי דמי ביטוח בגין פוליסה זו אינם מגיעים לטוענת 2, והם כספים שאמורים להיות משולמים לטוען 1.

עיון בקביעת המוטב הבלתי חוזר שנקבעה בפוליסת הביטוח מלמד כי הטוען 1 מסר הוראה בלתי חוזרת לשלם את סכום הביטוח לטוענת 2, אולם רק במקרה מוות, דבר שלא ארע במקרה דנן.

במצב דברים זה, אין מקום להחיל את הוראות סעיף 13(א) לחוק חוזה ביטוח תשמ"א-1981.

אכן, על פי סעיף 13 קביעת מוטב בלתי חוזרת איננה מאפשרת עיקול של הזכויות על ידי נושי המבוטח, אולם במקרה דנן, מדובר בתגמולים שאמורים להשתלם עקב פוליסת ביטוח של גילוי מחלה קשה, בעוד שמינוי המוטב הבלתי חוזר הינו לתגמולים שאמורים להשתלם עקב מוות.

על כן, אין לקבל את פרשנותה של הטוענת 2, לפיה זכותה כמוטב בלתי חוזר גוברת בכל מקרה על זכויות המעקלים, ויש לבחון את הסייגים של הקביעה כמוטב בלתי חוזר, אשר במקרה דנן, סויגו למקרה מוות.

הטוענת 2 טענה כי סכום החוב למוסד לביטוח לאומי איננו הסכום הנכון, אך לא הוצג כל מסמך או אסמכתא אחרת, להוכחת הסכום הנטען. אין גם מקום להיזקק לטענת הטוענת 2 בדבר התיישנות של החוב של טוען 3 כנגד טוען 1. מדובר בטענה של צד ג' לסכסוך בין טוען 3 לטוען 1, ואין מקום לקבלת טענה של מי שאינו צד לסכסוך.

הטוענת 2 הציגה מכתבים שהוחלפו בינה לבין פקידה בחברת הביטוח, אולם אין לראות במכתב של פקידה בחברת הביטוח משום קביעה משפטית או ממצא עובדתי לעניין השאלה שבמחלוקת בתיק דנן.

ב"כ הטוענת 2 הפנה לפסק הדין שניתן בה"פ 200883/06 ביום 7.7.08 בבית המשפט השלום בתל אביב. עיון בפסק הדין מלמד כי אין מדובר באותה מסכת עובדתית, מאחר ופסק הדין עוסק במוטב שאיננו בלתי חוזר, בעוד שהמקרה דנן עוסק בקביעת מוטב בלתי חוזר.

על כן, אין לגזור גזרה שווה מהמסקנה שבפסק הדין לסכסוך דנן.

במקרה דנן, הזכות לקבלת תגמולי הביטוח, כל עוד המבוטח חי, הינה של המבוטח, ואילו הזכות לקבלת תגמולי ביטוח במות המבוטח הינה של המוטב הבלתי חוזר, הטוענת 2.